נפלאות הEBay

I love how you can get amazing things for SO cheap online!

This time I found those cool earrings which I can't stop wearing, and I never stop getting compliments on them...

And all that for $2!!!!

Order earrings from YouTube or just look around, as you please:

Have a great day!!

Love

Heichal

Elegant& Warm

Scarf- H&M, $7  Hat- Steve Madden, $16  Leather dress- Century 21, $50  Heels- H&M, $54

כדי להיות יפה צריך לסבול. גם את הקור. כן, אממ... אז זהו שלא. עובדה:)

פעם ראשונה שאני מנסה את מזלי בהלבשת אנשים אחרים, זה היה אתגרי לגמרי
במיוחד להלביש את מוריה שותפתי לשנה בקליבלנד. יש לנו טעם כ"כ שונה בבגדים!! אבל אני עדיין אוהבת אותה:)

אחת הסיבות שאני אוהבת את החורף זה הבגדים כמובן. כ"כ כיף להתעטף, להרגיש את החיבוק המתמיד ואת השכבות המפרידות ביני לבין הקור החודר.
אז תנו לכם את הפינוק הזה, תעיזו להתעטף, אל תמנעו מעצמכן את התענוג שבשכבות,
את הרגשת הביטחון שזוחלת פנימה.

שבת שלום לכל מי שקורא, וגם למי שלא
אוהבת
היכל

חכמה בשלג

תיק צמר, עבודת יד- 120 ש"ח משוק האיכרים בבת עין                                                     Hand made bag- $30                                                                         

את תיק הצמר המצמרר הזה קיבלתי במקום הכי אהוב עליי, ע"י האנשים הכי אהובים עליי. 

לאחר שוטטות מוזרה ומלאת התבוננות בשוק האיכרים ההולך ותופס תאוצה של בת עין, יום שישי בבוקר, ראיתי את התיק הזה והוא נגע לליבי, אפשר לומר.

התארחתי אז אצל אח שלי בשבת.

אח שלי וגיסתי, בצורה מעט חשודה במחשבה לאחור, תיחקרו אותי לגבי מה אני אוהבת ומה לא.

"מה יותר יפה בעינייך- התיק הזה או הזה? מה לגבי זה? למה? לא היית הולכת עם כזה למשל..?"

הסברתי לעצמי שהם פשוט ממש אוהבים את הסגנון שלי ורוצים לדעת את דעתי על הפריטים המגניבים שהוצגו למכירה ע"י אמנים מקומיים. לפעמים אני פשוט מפרגנת ומחמיאה לעצמי כשאין על מה, כנראה מעודף ביטחון עצמי נמוך.

אז בשבת בבוקר עשינו קידוש בביתם המקסים מקסים מקסים. שאני מתגעגעת אליו מאוד. (עוד פעם אני והגעגועים שלי!)

מיה גיסתי הכינה עוגה מדהימה, כמו תמיד. ופתתתאאווםם- הם שרים לי היום יום הולדת ומביאים לי שקית עם התיק היקר לליבי הזה.

בכלל לא חשבתי על זה שיש לי יום הולדת. יום הולדת 18. 

תבינו, אני ממש ממש ממש לא אוהבת את היום הולדת שלי. משום מה רק מלחשוב על היום הזה מזדחל לליבי קור ועצבות קפואה. מין דיכאון כזה של "אף אחד בכלל לא אוהב אותי ולא רוצה לחגוג לי יום הולדת". סתם יום שמזכיר לי שאין תקווה לאחריתי. אין נקודת אור בקצה המנהרה, חיים של בדידות וערך עצמי נמוך מחכים. אז על מה יש לשמוח.

בכל אופן, ככה הגיע התיק לידיי. ולכן לא הייתה שאלה בכלל אם אני לוקחת אותו איתי לקליבלנד או לא. 

הוא מלווה אותי ברגעים הקשים, מזכיר לי שיש שוונצים בחיים, יש יוצא מן הכלל, יש מורדות אבל גם עליות.

החיים הם לא שחור לבן. אור וחושך משמשים בערבוביה.

המשך שבוע נעים, לא מטלטל מדיי, ושהחושך שלכם לא יהיה חשוך מדיי.

אוהבת

היכל.

My first snow man

השלג כבר לגמרי פה.

קשה להעביר את התחושה המדהימה שעוטפת בשעת לילה מאוחרת, 

כשמדוממים את האוטו ויוצאים לרחוב הדומם, המושלג עד כדי התרוממות הרוח והמואר באור מסתורי.

העצים כאילו קפאה עצמיותם, עומדים דום ומשתדלים שלא למעוד תחת המשא הלבן המכביד על כתפיהם.

השלג מטעה.

הוא נראה עוטף, מזמין לגעת וללטף אבל בעצם כשתיגע בו תקבל כוויית קור ותישוג לאחור.

צריך לדעת איך לגשת אליו, אל השלג. באהבה רבה, בעדינות. אבל חייב להיות איזה חוצץ, איזה משהו שיפריד.

רק ככה זה עובד. ואז זה נעים, וכיף למגע. מדהים איך בקלות אפשר ליצור כדור שלג.

כאילו השלג רק עמד וחיכה שתצופף אותו ביחד עם דומים לו, חיכה שמישהו יטפל וייגע, יעז להתקרב.

עברו כמה עשורים טובים מאז הפעם האחרונה שעמד איש שלג בגינתם של משפחת שטיינר.

איזה כיף להפיח את השממה בדממה המושלגת הזו..:)

אחיין חורג

תינוק חדש הגיע לעולם.

השליחה של בני עקיבא ילדה תינוק. בן בכור. אחרי 9 חודשים של ציפייה. סוף סוף.

אז הלכנו לבית חולים. אני ומוריה, שתינו ביחד. מדמיינות לעצמנו איך התינוק הזה בעצם קשור אלינו מאוד,

איך אנחנו כמעט דודות שלו.

נכנסים לחדר. התרגשות.

היולדת עייפה ומאושרת על המיטה המסורבלת. האבא הטרי עם חיוך מאוזן לאוזן.

ואנחנו. ואני.

אבל זה בכלל טעות. זה לא מרגיש לי כמו שהרגיש לי כשביקרתי את אחותי שילדה.

לא מרגיש לי כמו הפעם הראשונה שהנחתי את עיניי על אחיין קטן ושברירי כמעט כמו הרוח.

אז החזקתי אותו. כיאה לאורחת שבאה לבקר יילוד.

איזה קטן. איזה עטוף, ואיזה רצינות נסוכה על פניו בזמן שהוא ישן. כמה עומק.

אבל זה לא אחיין שלי. זה לא תינוק שיעריץ אותי בתור דודה.

זה לא תינוק שיגדל לאותם ערכים שאני גדלתי אליהם. לא אותה דרך חיים,

לא אותה מיוחדות האופיינית רק למשפחה שלנו.

הוא זר לי, אבל אני מנסה להרגיש כמה שיותר אהבה אליו, כי ככה צריך להיות.

אני לא יכולה שלא לחשוב על האהבה והאושר שהיו מציפים אותי אם רק הלידה הייתה של אחותי. 

אם התינוק הזה היה אחיין שלי.

וזה מעלה דמעות. כמה חוסר אפשר להרגיש, אמא'לה. איפה האחיינים שלי שאני כ"כ מחוברת אליהם

שעכשיו ממשיכים לגדול בלעדיי, בלי להיות מודעים בכלל לכאב שאני סובלת מלהיות רחוקה מהם.

ואיפה המבט החם של אחותי שכ"כ שמחה לראות אותי אחרי הלידה. 

האחות שאוהבת אותי וכ"כ שמחה וגאה להראות לי את הבריאה החדשה שלה.

האחות שיודעת שמעכשיו התינוק יהיה חלק משמעותי מחיי ויתפוס מקום גדול בליבי.

משתדלות ללכת מהר כי לא נעים מההורים הטריים שהתינוק שלהם עכשיו נרדם ומתים ללכת לישון.

אז אנחנו הולכות "הביתה".

יום אחרי. השעה 7 בערב והם אמורים לחזור מביה"ח. במקרה עוברת ליד הבית שלהם,

אז מתקשרת לשאול אם הם צריכים עזרה, אם בא להם שאני יקפוץ.

זוכרת איך אחיות שלי היו מגיעות הביתה מביה"ח בכזאת הקלה גדולה, 

יודעות שבימים הקרובים אני יתאהב בתינוק החדש ויטפל בו ויעזור כמה שרק אפשר.

אבל זו לא אחותי שילדה. וכשהם רואים אותי הם לא רואים הקלה ואושר ואהבה.

הם רואים עומס. עוד מישהו שמגיע, עוד מישהו שמתעקש לעזור.

אז הם מסרבים. הרי עומס זה הדבר האחרון שהם צריכים. הם רק הגיעו מבית החולים. הם צריכים שקט.

הם לא יודעים שבכלל לא התכוונתי להרעיש..

אז אני אומרת שבסדר, ומנתקת. ואז נוסעת הביתה ועוצרת בחנייה.

ואז מדוממת את האוטו.

ואז בוכה.

התינוק הזה בכלל לא קשור אליי. זה בכלל לא המשפחה שלי.

אופס.

איזה טעות נוראית.

איזה טיפשה. 

שכחת שהמשפחה שלך בצד השני של כדור הארץ? 

רחוקה במרחק של שעות, ימים, שבועות וחודשים?

בוכה עוד קצת. ועוד ועוד ועוד. מנסה לשחרר את הכאב שבפנים.

אבל זה לא משתחרר. הכאב עצום והוא עמוק ולא מרפה.

New Post. New chapter in life.

2 years went by since the last time I posted anything on this blog.
Damn, I missed it.
Don't know why, but today, suddenly my fingers are burning. I wanna write something.
again.
This blog doesn't seem ridiculous to me anymore. It suddenly looks so naive, so sweet and childish.
I was young, I was bored and frustrated. But at least I did SOMETHING. I created.

I wanna be back.
Maybe it's because I miss my family so much. miss Israel. Miss my previous life, and everything that has to do with it. For example, this old and lovely fashion blog.

You see, I'm away from home. Since my last post I finished HS. I finished my first year of National Service and started a new one. Away from home.
I'm in Cleveland now. America. Yup. My first time leaving Israel EVER. And for how long? A year. 12 Months. It's been 2 months so far. My English is much better. My point of view on life is SO different now, yet SO much the same.

Can't wait to share with you my new life. My new hardships, challenges and opportunities.
Love ya!
Heichal.

בלוג יקר. כמה עוול עשיתי לך כשהשמצתי אותך, עיוותתי ואיכזבתי אותך ככה. נטשתי אותך. 

אמרתי שאתה מגוחך וטיפשי. 

סתם נזכרתי בך היום. סתם הסתכלתי בתמונות מפעם, מזמנים עברו. מנסה להיזכר בעצמי בזמנים האלו. איך הייתי.

ופתאום אתה כבר לא נראה מגוחך כ"כ.

הייתי מתוסכלת, ילדה בת 16 שרוצה קצת יותר אבל תקועה בלימודים, באיזה בית ספר שכוח אל שרק מתעסק באורך החצאית. ופתאום אני רואה הכל באור אחר.

אני סולחת לעצמי על הפדיחות, ותופחת לעצמי על השכם. אני רוצה יותר. מה רע בלרצות יותר? מה רע בלנסות?

גאה בעצמי על האומץ.

בא לי לחזור. לכתוב שוב. לפרסם, לחלוק.

עכשיו אני רחוקה מהבית. בלי ששמתי לב זה קרה, הגעתי לאמריקה לשנה שנייה של שירות לאומי.

בלי המשפחה, בלי החום והחיבוקים, ועם המון אנשים חדשים מסביב. לאט לאט אני מתחילה להרגיש בבית.

הכל קרה תוך 3 שבועות. מהרגע שאמרו לי שהתקבלתי ועד הרגע שעליתי על מטוס לארץ אחרת.

לקראת סוף יולי שמעתי שיש מקום פנוי בבת עמי. מחפשים עוד בת לקליבלנד.

ואני? ממש לא האמנתישזה יצא לפועל, אבל אמרתי למה לא.

זה היה או זה או להישאר בארץ מתוסכלת ואבודה. לא ידעתי מה אני רוצה מעצמי, מה השאיפות שלי בחיים או מי אני בכלל. בדיוק סיימתי שנה קשה מאוד מאוד בכפר הילדים כרמיאל. הייתי סחוטה ותשושה פיזית ונפשית אחרי התמודדות קשה עם עבודה של שתי בנות שרות בו זמנית. הדרכתי בבית בוגרים את כיתות י"א י"ב ובנוסף הייתי בת שירות של משפחתון שהבת שירות שלו עזבה באמצע שנה.

אז אמרתי, למה לא? חו"ל, נשמע מסתורי ולא ידוע. אז ננסה. 

עכשיו אני פה. מסתגלת, לומדת לחיות עם איבר כרות. בלי המשפחה. אבא ואמא, 8 אחים ו6 גיסים אהובים אהובים אהובים ו17 אחיינים אהובים אפילו טיפה יותר 

אז אני פה. חזרתי לבלוג, חזרתי לכתוב. איזה הקלה.

נשיקות מאמריקה הרחוקה מידיי

היכל.

 Moria my co bat sherut, our car Sally and I

 Snif BAC Cleveland. Amazing people.

First snow