יום רביעי, 11 בדצמבר 2013

אחיין חורג


תינוק חדש הגיע לעולם.
השליחה של בני עקיבא ילדה תינוק. בן בכור. אחרי 9 חודשים של ציפייה. סוף סוף.
אז הלכנו לבית חולים. אני ומוריה, שתינו ביחד. מדמיינות לעצמנו איך התינוק הזה בעצם קשור אלינו מאוד,
איך אנחנו כמעט דודות שלו.
נכנסים לחדר. התרגשות.
היולדת עייפה ומאושרת על המיטה המסורבלת. האבא הטרי עם חיוך מאוזן לאוזן.
ואנחנו. ואני.
אבל זה בכלל טעות. זה לא מרגיש לי כמו שהרגיש לי כשביקרתי את אחותי שילדה.
לא מרגיש לי כמו הפעם הראשונה שהנחתי את עיניי על אחיין קטן ושברירי כמעט כמו הרוח.
אז החזקתי אותו. כיאה לאורחת שבאה לבקר יילוד.
איזה קטן. איזה עטוף, ואיזה רצינות נסוכה על פניו בזמן שהוא ישן. כמה עומק.

אבל זה לא אחיין שלי. זה לא תינוק שיעריץ אותי בתור דודה.
זה לא תינוק שיגדל לאותם ערכים שאני גדלתי אליהם. לא אותה דרך חיים,
לא אותה מיוחדות האופיינית רק למשפחה שלנו.
הוא זר לי, אבל אני מנסה להרגיש כמה שיותר אהבה אליו, כי ככה צריך להיות.
אני לא יכולה שלא לחשוב על האהבה והאושר שהיו מציפים אותי אם רק הלידה הייתה של אחותי. 
אם התינוק הזה היה אחיין שלי.
וזה מעלה דמעות. כמה חוסר אפשר להרגיש, אמא'לה. איפה האחיינים שלי שאני כ"כ מחוברת אליהם
שעכשיו ממשיכים לגדול בלעדיי, בלי להיות מודעים בכלל לכאב שאני סובלת מלהיות רחוקה מהם.

ואיפה המבט החם של אחותי שכ"כ שמחה לראות אותי אחרי הלידה. 
האחות שאוהבת אותי וכ"כ שמחה וגאה להראות לי את הבריאה החדשה שלה.
האחות שיודעת שמעכשיו התינוק יהיה חלק משמעותי מחיי ויתפוס מקום גדול בליבי.

משתדלות ללכת מהר כי לא נעים מההורים הטריים שהתינוק שלהם עכשיו נרדם ומתים ללכת לישון.
אז אנחנו הולכות "הביתה".

יום אחרי. השעה 7 בערב והם אמורים לחזור מביה"ח. במקרה עוברת ליד הבית שלהם,
אז מתקשרת לשאול אם הם צריכים עזרה, אם בא להם שאני יקפוץ.
זוכרת איך אחיות שלי היו מגיעות הביתה מביה"ח בכזאת הקלה גדולה, 
יודעות שבימים הקרובים אני יתאהב בתינוק החדש ויטפל בו ויעזור כמה שרק אפשר.

אבל זו לא אחותי שילדה. וכשהם רואים אותי הם לא רואים הקלה ואושר ואהבה.
הם רואים עומס. עוד מישהו שמגיע, עוד מישהו שמתעקש לעזור.
אז הם מסרבים. הרי עומס זה הדבר האחרון שהם צריכים. הם רק הגיעו מבית החולים. הם צריכים שקט.
הם לא יודעים שבכלל לא התכוונתי להרעיש..

אז אני אומרת שבסדר, ומנתקת. ואז נוסעת הביתה ועוצרת בחנייה.
ואז מדוממת את האוטו.
ואז בוכה.
התינוק הזה בכלל לא קשור אליי. זה בכלל לא המשפחה שלי.
אופס.
איזה טעות נוראית.
איזה טיפשה. 
שכחת שהמשפחה שלך בצד השני של כדור הארץ? 
רחוקה במרחק של שעות, ימים, שבועות וחודשים?

בוכה עוד קצת. ועוד ועוד ועוד. מנסה לשחרר את הכאב שבפנים.
אבל זה לא משתחרר. הכאב עצום והוא עמוק ולא מרפה.